מצב שבו אדם מבוגר מאמץ את אותם סטריאוטיפים של גיל המופנים כלפיו, נקרא "גילנות עצמית". זוהי תופעה בלתי נמנעת במציאות שבה הסביבה, הן המקצועית והן האישית, תופסת את האדם המבוגר כמי שאינו רלוונטי, כמי שעבר זמנו. אדם המאמץ את תפיסת הגילנות הוא מי ששנים רבות ראה את המבוגרים כקבוצה לא רלוונטית, עייפה, שאינה חלק מעולם העבודה. כשאדם כזה מגיע לגיל מבוגר ובעצמו נכנס לאותה קבוצת גיל, אך טבעי שאותן תפיסות יתפסו מקום בתודעתו, בין אם במודע ובין אם לאו. הגילנות העצמית מושפעת ישירות מתפיסות החברה הסובבת אשר הושרשו עמוקות בתודעה האישית והקולקטיבית.
בעולם התעסוקה, אדם מבוגר שסופג את יחס החברה כלפי עובדים מבוגרים עלול לחשוב שבשל גילו, כישוריו נחותים או שההספק שלו אינו כשל בני גיל צעירים יותר, או שאין באפשרותו ללמוד משהו חדש/טכנולוגי, כפי שצעירים יותר יכולים. מי מאתנו לא נתקל באדם מבוגר החושש מטכנולוגיה או אפילו מגדיר עצמו כ"טכנופוב". בסופו של דבר, זהו חשש בלבד, הנובע מתפיסות גילניות על מבוגרים וטכנולוגיה, ומבוס על חוסר היכרות עם העולם הטכנולוגי ולא על חוסר יכולת או כישורים ללמוד אותו. גילנות עצמית מהווה פגיעה בתחושת המסוגלות העצמית וכתוצאה מכך במוטיבציה ובביטחון העצמי של האדם לפעול בהיבטי תעסוקה ואחרים.
גילנות עצמית היא ביטוי אחד מני רבים לתופעת הגילנות. זהו הביטוי המתסכל ביותר, שכן הוא נוטל מן האדם הנשאב אליו את המבט האובייקטיבי בנוגע ליכולותיו ומחליש את כוחו אל מול הגילנות המופנית כלפיו מבחוץ. ביטוי נוסף ובעייתי הוא "גילנות תעסוקתית" אשר פוגעת במבוגרים כבר מגיל 45 ומתגברת ככל שעולה הגיל.
